איך זה הולך…

או אולי, איך זה לא.

אני על דיאטה קפדנית של אבל ולחץ. אבל, הלם ופחד מושכים בשולי הקהילה הקטנה והמלוכדת שלנו. זו מדינה קטנה, כולם מכירים את כולם. או שאתה מכיר מישהו שמכיר מישהו.

תחושת חוסר הביטחון היא אמיתית מאוד, מאוד. היא מחלחלת לחיי היומיום כמו חלב שנמזג לתוך קפה חם. כל אוטובוס שעוצר גורם לך להתכווץ מהמחשבה שעוד אזעקה עומדת להישמע. טריקת דלת גורמת לך לקפוץ. הילדים משחקים "שוטרים וגנבים" ומתאמנים בלחימה עם כלי נשק מאולתרים, כדי לנסות להשיג איזו אחיזה מדומיינת במצב. אתה מעריך כבדרך אגב אם פיצוצי הרקטות הנכנסות קרובים או רחוקים. זו לא דרך לחיות, אבל זו המציאות שלנו.

אני לא מתלוננת.

אני מאוד, מאוד מבורכת. להיות בחיים. לעשות עבודה עם משמעות.

אני רוצה לשתף אתכם בתקופה החשוכה הזו, כי היא חלק מהחיים. מהחיים שלי. יהיה טוב יותר, זה תמיד קורה. אבל זה ייקח זמן.

לפני שבועיים, היום. אנחנו לא מפעילים את הטלפונים או צופים במסכים בשבתות, אבל ב-6.30 הפיצוצים והאזעקות היו מוכרים במרחק, ועד מהרה החלה מכונת השמועות לפעול. מה שהיה אמור להיות יום קדוש של מנוחה, וחגיגת ספר הקודש שלנו ואחד החגים הגדולים שלנו, הפך ליום של אימה. יום ראשון עבר בהלם מוחלט ובחוסר אמון, כשנעשינו עדים לגודל ולעומק האדירים של הטרגדיה הזו.

הייתה חיים לפני היום הזה, יש חיים אחרים אחריו. זה לעולם, לעולם לא יהיה אותו הדבר שוב.

השבועיים הבאים חלפו במהירות. התנדבתי להכין כריכים לחיילים. גיליתי שהכנת אוכל היא לא הצד החזק שלי. אחר כך קראו לי לסייע בצביעת חולצות ציצית (בדרך כלל לבנות, צריכות להיות ירוקות לחיילים), וידעתי שזו תהיה הדרך שלי לקחת חלק בנטל.

התחלתי עם מטרה של 300 חולצות. הסטודיו שלי התמלא בקופסאות. עכשיו צבעתי 900. עוד 400 נשארו לי. צבא של מתנדבים אחרים לוקח קבוצות כדי לקשור להן את החוטים.

התחלתי בסטודיו שלי, ועברתי למכונת כביסה תעשייתית עתיקה מאוד באחד האזורים הכי מגעילים של תל אביב. כן, היו רקטות בזמן שצבעתי. כן, אני מותשת פיזית ונפשית.

השבוע, בזמן שאני מחכה שכל החולצות ייקשרו, אנסה לשקם את הסטודיו שלי, שבכלל לא נמצא במצב עבודה. בתוך המהירות של הספקת העבודה, פשוט הזזנו דברים לכל עבר, והכול מכוסה בצבע.

ברכת ה' על העוזרת שלי יעל, שפשוט המשיכה לעבוד ומחזיקה את העניינים, ואת ההזמנות!, מעל פני המים בזמן שאני סחבתי קופסאות, דליים וחולצות רטובות.

אני, בתל אביב מול המקום שבו אני צובעת את הכביסה

זו התמונה שתישאר איתי עוד זמן מה...העוזרת שלי מפעילה את המכונות המסוכנות, גבריאל, ממשיך בלימודי התורה שלו בעוד המכונה מסתחררת עם 100 חולצות.

המצב הנוכחי גם אומר שהייתי צריכה לבטל את ביקור העבודה שלי לשבועיים באינדונזיה. מה שהיה אמור להיות שיא מוחלט של העבודה שלי, חילופי ידע בין-תרבותיים בקהילה ואווירה נהדרת, מפגש עם אנשים שאני מדברת איתם כבר זמן רב, נמחק בלחיצת כפתור אחת. אני בטוחה שניפגש שוב, כרגע זה פשוט לא היה הוגן כלפי הילדים ובעלי להשאיר אותם להתמודד לבד. אנחנו בזה יחד.

דחיתי את הראיונות שהיו אמורים להתקיים שם עבור סרט על אופנה רעילה, והצוות עדיין יכלול את קהילת ההדפסה הבוטנית המדהימה מאינדונזיה בצילומים שלהם, בדיוק כמו שרציתי.

שמרו על עצמכם, אנשים יקרים. עשו משהו נחמד עבור מישהו אקראי. אני מתפללת שזה ייגמר במהרה, ונוכל לחזור ל"נורמלי" החדש שלנו.