איך הולך…

או אולי — איך שלא יהיה.

אני על דיאטה קפדנית של אבל ומתח. האבל, הזעזוע והפחד מושכים בקצוות הקהילה הדוקה שלנו. זו מדינה קטנה, כולם מכירים את כולם. או שאתה מכיר מישהו שמכיר מישהו.

התחושה של חוסר ביטחון היא מאוד, מאוד אמיתית. היא חודרת לחיי היומיום כמו חלב השופך לתוך קפה חם. כל אוטובוס שמגיע גורם לך להתכווץ מהמחשבה על אזעקה נוספת. דלת שנטרקת גורמת לך לקפוץ. הילדים משחקים 'שוטר ושבויים' ומתאמנים להילחם עם נשק מאולתר כדי לנסות להשיג איזו שליטה מדומיינת על המצב. אתה בודק בקלי קלות אם פיצוצי הרקטות שמגיעים קרובים או רחוקים. זו לא דרך לחיות אבל זו המציאות שלנו.

אני לא מתלוננת.

אני מאוד, מאוד מבורכת. להיות בחיים. לעסוק בעבודה משמעותית.

אני רוצה לשתף אתכם בתקופה האפלה הזו, כי היא חלק מהחיים. החיים שלי. זה ישתפר, תמיד ככה קורה. אבל זה ייקח זמן.

לפני שבועיים בדיוק. אנחנו לא משאירים את הטלפונים דלוקים או צופים במסכים בשבתות, אבל ב-6.30 הפיצוצים והאזעקות היו מוכרים מרחוק ומהר מאוד טחנת השמועות החלה להתגלגל. מה שהיה אמור להיות יום מנוחה קדוש, וחגיגת הספר הקדוש שלנו ואחד מהחגים המרכזיים שלנו, הפך ליום אימה. יום ראשון עבר בזעזוע מוחלט וחוסר אמון כשהפכנו עדות למימד ולעומק של הטרגדיה הזו.

היה חיים לפני היום הזה, יש חיים שונים אחריו. זה לעולם לא יהיה אותו הדבר שוב.

שבועיים הבאים חלפו במהירות. התנדבתי להכין סנדוויצ'ים לכוחות. גיליתי שהכנת אוכל אינה החוזקה שלי. אז קראו לי לעזור בצביעת חולצות ציצית (בדרך כלל לבנות, חייבות להיות ירוקות לחיילים) וידעתי שזו תהיה דרכי לחלוק בעומס.

התחלתי במטרה של 300 חולצות. הסטודיו שלי התמלא בקופסאות. כעת צבעתי 900. יש לי עוד 400. צבא של מתנדבים אחרים לוקח אצוות כדי לקשור להן את החוטים.

התחלתי בסטודיו שלי, ועברתי למכונת כביסה תעשייתית מאוד מאוד ישנה באחת השכונות המזעזעות ביותר בתל אביב. כן, היו רקטות בזמן שצבעתי. כן, אני מותשת פיזית ומנטלית.

השבוע, בעוד אני מחכה שכל החולצות יקושרו, אנסה לשקם את הסטודיו שלי שאינו במצב עבודה בכלל. בלהט להשלמת העבודה פשוט העברנו דברים הצדה באופן אקראי והכל מכוסה בצבע.

שיברך ה' את העוזרת שלי יעל שהמשיכה לעבוד ושמרה על העניינים (וההזמנות!) צפים בזמן שאני גררתי קופסאות, דליים וחולצות רטובות.

אני, בתל אביב מול מקום הכביסה שבו אני צובעת

זו התמונה שתישאר איתי לזמן מה... העוזרת שלי עובדת על המכונות המסוכנות, גבריאל, ממשיך בלימודי התורה שלו בזמן שהמכונה פועלת על 100 חולצות.

המצב הנוכחי גם פירושו שהייתי צריכה לבטל את ביקור העבודה שלי של שבועיים באינדונזיה. מה שהיה אמור להיות שיא מוחלט בעבודתי — החלפת ידע קהילתית בין-תרבותית ואווירה נהדרת, פגישה עם אנשים שאני מדברת איתם כבר זמן רב — נמחק בלחיצת כפתור אחת. אני בטוחה שניפגש שוב; כרגע זה פשוט לא היה הוגן להשאיר את הילדים ובעלי להתמודד לבד. אנחנו יחד בזה.

קבעתי מחדש את הראיונות שהיו אמורים להתקיים שם עבור סרט על 'אופנה רעילה', והצוות עדיין יכלול את קהילת ההדפסה הבוטנית האינדונזית המדהימה בסצנות שלהם, בדיוק כפי שרציתי.

הישמרו, אנשים יקרים. עשו משהו נחמד למישהו אקראי. אני מתפללת שזה יסתיים בקרוב, ונוכל לשוב ל'הנורמליות' החדשה שלנו.