צביעת סיבים באמצעות חילזונות ים (Murex) היא אמנות שנמצאת בהיסטוריה ממדפי החוף של אירלנד ועד הימים האדריאטיים והחופים הים־תיכוניים. במקסיקו ובגואטמלה הידע עדיין חי, אבל הפלטפורמה הזו קטנה מדי כדי לכסות את כולם ולכן אגביל את עצמי לדברים הקרובים לבית; חופי ישראל הקדומה. (לרוצים לקרוא עוד אני ממליץ בחום על הספר של ברוך סטרמן והאתר Ptil Tekhelet. )
בספרים העתיקים השמות ארגמן ו־ תכלת הלכו יד ביד.
ארגמן שמקורו ב־ האכדי𒅈𒂵𒌋𒌋𒉡 argamannu, שמשמעותו "אדום‑סגול". אנו קוראים לזה גם טיריאני או סגול מלכותי.
תכלת (מבוטא עם ה'ח' כמו ה־'ch' ב־באך) הייתה גוון שעליו חכמים התווכחו רבות. בתרגום היווני של הספטואגינטה היא תורגמה כ־ hyakinthos (ὑακίνθος, "היאקינתוס/חמציץ", מה שהיה עושה אותה לוילט‑כחול; כיום המומחים אומרים שכנראה הייתה תכלת שמיימית. מצד שני, הדגימות כפי שראיתי אותן הצבועות היום נראות יותר כמו כחול בינוני).
ביגוד שטופל בצבע ממורקס אמיתי (קרדיט צילום: קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות של ישראל)
נעמא סוקניק מרשות העתיקות של ישראל גילתה שחלקת צמר ארוגה (שנמצאה במערות ואדי מוראבת דרומית לקומראן בשנות ה־50) הייתה צבועה בצבע מתוך Murex trunculus.
חתיכת בד סגול נדירה מ‑1000 לפנה"ס שנחפרה בעמק תמנע. (דפנה גזית, רשות העתיקות)
דוגמה נדירה זו של סגול מלכותי נמצאה באזור תמנע בישראל, קרוב לים האדום בדרום. חוקרים ישראלים תארכו אותה לכ־1,000 לפנה"ס — תקופת המלך דוד. הממצאים הקדומים ביותר מסוג זה באזור זה.
לא משנה באיזה גוון נרצה לקרוא לצבעים הללו היום, שניהם הגיעו מחילזונות ים והיה צריך בהכרח מבצע עצום ליצור אותם. ערימות וערימות של קונכיות חילזון מורקס לאורך חופי הים התיכון, חתוכות בסכינים מיוחדות או נשברות בסלעים על מדפי אבן כדי לחלץ את הבלוטה המיוחדת שבתוך הקונכיה שמכילה את הרוק שהיה שווה בשלוש פעמים משקלו בזהב. הריח היה בהחלט דוחה עם בשר מת של מיליוני חילזונות מתים: עבור גרם אחד של צבע צריך 10,000 חילזונות!
מינים שונים של חילזונות טורפים מהסוג מורקס מייצרים גוונים שונים של צבע, הנפוצים ביותר בחפירות הארכיאולוגיות לאורך חופי צפון ישראל ועד סוריה הם Murex Trunculus, כאשר Murex Brandaris תופס מקום שני מבועד. אם תרצו לצוד קצת Murex trunculus בעצמכם, הנה מה שעליכם לחפש;
חילזון ימי עם קונכייה באורך 4 עד 10 ס"מ. יש לו ספיר גבוה יחסית עם שבע סביבות זוויתיות, והקונכייה נראית קצת כמו דג.
הקונכייה משתנה בפיסול ובצביעה עם פסים כהים שנראים בפנים. הצלעות לפעמים מתעבות או מפתחות קוצים ותורמות למראה מחוספס. בקרקעית הים היא לעיתים קרובות מכוסה באצות, כך שקשה מאוד לזהות אותן.
כמות החילזונות הנדרשת וכוח האדם שדרוש הופכים את זה למובן מדוע זה היה הצבע היקר ביותר על פני כדור הארץ. על פי צו קיסרי, בשנת 301 לספירה, פאונד אחד של צבע מורקס היה עולה 150,000 דנאריים, שהיו שקולים לכ־שלושה פאונדים של זהב.
תג המחיר המטורף של צבע המורקס הפך אותו לצבע של המזל הטוב, שאיגד זכויות בלעדיות ללבישת הסגול המלכותי. ה־Sumptuariae Leges של רומא העתיקה מנעו שימוש בצבע טיריאני יקר לאזרחים רגילים. רק הקיסר הרומי יכל ללבוש גלימה טיריאנית מוגמרת בתיל זהב, ושרי הסנאט הרומי היו היחידים שיכלו ללבוש פס טיריאני על הטוגה שלהם.
'עובדה': לפי ההיסטוריון הרומי סווטוניוס, המלך פטולמאיוס ממרוקו נטל עליו גלימה סגולה בביקור אצל קליגולה. הקיסר ראה בזה אות שהפטולמאיוס מתמודד על כס הקיסרות וחיסל את האורח...
מצד שני, בין אלה שחתרו אחרי הסגול, לישראליים הקדומים היו מצוות ברורות להכין ארגמן ותכלתצבועים על צמר ופשתן. עבור המשכן, בגדי הכוהנים ולבסוף לא פחות חשוב, החוט היחיד של צמר תכלת בערכת ציצית על פינות כל בגד בעל ארבע פינות והטלית המסורתית הנקראת טלית, שעדיין נלבשת על ידי יהודים שומרי מצוות היום.
ככתוב; "ה' דיבר אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצית הקשר בכל כנף פיתל תכלת... וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם," (במדבר (Numbers) 15:37-39).
אם הוטל עלינו שיהיה לנו כחול שמיימי, למה לא להשתמש פשוט בindigo, או ב־woad? מתוך פרשנות יהודית שנקראת התלמוד, אנו מבינים אז שזו תכלת הגיעה מ־ חילזון, שמשמעותו גם היום "חילזון" בעברית — ה־chillazon. המקום הזה לא יהיה הפלטפורמה להיכנס לכל הפרטים הדקדקניים, אבל תצטרכו להאמין לי, ששימוש באינדיגו צמחי רגיל, לא רק שנחשב שגוי, הוא היה עבירה חמורה.
אם ארגמן סגול ותכלת כחול הגיעו מאותו חילזון, כיצד הושגה ההפרש וכיצד זה עובד מדעית? זה נראה טכנית בלתי אפשרי, והידע המקורי של צביעת חילזון (בשני הגוונים) אבד במשך הדורות. מה אנחנו יודעים? ויטרוויוס מזכיר את ייצור הסגול הטיריאני מחלזונות. אריסטו תיאר את החילזון שממנו הופק הסגול ואת התהליך של חילוץ הבלוטה שמייצרת את הצבע. פליניוס הזקן תיאר את ייצור הסגול הטיריאני בכתביו "היסטוריה טבעית":
לאחר שהוא (החילזון) נלקט, נשלפת הווריד [כלומר הבלוטה התחתית], עליה דיברנו קודם, שיש לחבר לה מלח, כ־סקסטאריוס על כל מאה פאונד מיץ. די להניח אותם להשריה לפרק זמן של שלושה ימים, ולא יותר, כי ככל שהם טריים יותר, כך גדולה יותר המעלה בנוזל.
לאחר מכן הוא מבושל בכלים של בדיל [או עופרת], וכל מאה אמפורות ראוי לרדות לחמישים פאונד של צבע, ביישום חום מתון; לשם כך הכלי יוצב בקצה משפך ארוך, שמתקשר לתנור; ובזמן הבישול הזה, הנוזל מוקצף מעת לעת, ועם הקצף זה הבשר, שנדבק בהכרח לוורידים.
בערך ביום העשירי, בדרך כלל, כל תוכן הדוד במצב נוזלי, שעליו מושלכת צמרית שממנו הוסר השומן, כדי לבדוק; אך עד אשר הצבע ימצא מספק בעיני המכינים אותו, הנוזל נשאר במצב רתיחה. הגוון הנוטה לאדום נחשב נחות מזה שנוטה לשחור. הצמר מושאר להשרות חמש שעות, ואז, לאחר מסרקה, מושלך שוב, עד שיספוג לחלוטין את הצבע.
פשוט הוספת מלח לדגים והנחתם להתסס במשך 10 ימים לא תביא את ה‑pH בואל לצלחת לרמת הבסיסיות הנדרשת כדי להמיס את המרכיב המבוקש dibromoindigo, ישנם מרכיבים חסרים כאן. ואם המתכון הזה הוא עבור הסגול הטיריאני, כיצד השיגו ישראלים את הכחולים השמיימיים?
תיאור נוסף (שלא מזכירים אותו מספיק!), אך של תהליך צביעה ישיר, מגיע מ־Edward Bancroft ב־ Experimental Researches Concerning the Philosophy of Permanent Colours.עמוד 80 ואילך.
השנה היא 1683, וזה קורה באירלנד. לפי אדוארד בנקרופט, מר ויליאם קול מבריסטול שמע על אדם המתגורר בנמל בים באירלנד שעשה רווח ניכר בסימון פשתן עדין ועמיד בגוון ארגמן. - עד כה טוב - לאחר מכן הוא ממשיך להסביר כיצד להוציא את 'הנוזל הלבן בבלוטה' מהחילזון המסכן וכאן זה מגיע;
"מכתבים או סימונים שנעשים בדרך זו, עם הנוזל הלבן הנדון, יופיעו מיד בצבע ירוק נעים, ואם יונחו בשמש, ישתנו לצבעים הבאים, כלומר אם בחורף, בסביבות הצהריים, אם בקיץ, שעה או שתיים לאחר זריחת השמש, וכן הרבה לפני שקיעתה (כי בחום היום בקיץ הצבעים יופיעו כל כך מהר, שהרצף של כל צבע בקושי יזהה): לאחר האור הירוק הראשון יופיע ירוק כהה, ובכמה דקות זה ישתנה לירוק ים מלא: לאחר מכן, בעוד כמה דקות עוד, ישונה לבלווט (watchet) כחול: מזה, בעוד זמן קצר יותר, יהיה אדמדם‑סגול: לאחר מכן, שוכב שעה או שתיים (בהנחה שהשמש עדיין זורחת), יהיה סגול‑אדמדם עמוק מאוד: מעבר לזה השמש כבר לא תוכל לעוד."
ועדיין אין כחול קבוע... לא בצביעה בואט ולא ביישום ישיר של הצבע מהמולסקה אל הסיב.
מדענים, מלומדים וכימאים ניסו להבין ובסופו של דבר דחו את האפשרות לחלוטין. עד שבשנות ה‑80, אוטו אלסנר, כימאי משנקר בישראל, במקרה גילה שכאשר הוא שם את ניסוי החילזון המסריח באחד החלונות הפתוחים, ה־vat שנחשף לשמש נתן כחול עקבי במקום סגול.
ראו, המרכיב הראשי של הסגול הטיריאני הוא dibromoindigo, כלומר 6,6'-dibromoindigo, נוסחה מולקולרית C16H8Br2N2O. הוא דומה במבנה למולקולת האינדיגוטין, רק עם 'Br' נוסף משמאל ומימין.
במיכל מחוזר הקשר הזה קצת חלש, כך שבתוך השפעת קרני ה‑UV החלק 'דיברומו' מתנתק ומה שנשאר הוא 'אינדיגו' וכולנו יודעים איך אינדיגו מתנהג בואט (אבל אם אינכם יודעים, אני מפנה אתכם בחזרה אל הבלוג הזה).
תמיד חובב ניסוי טוב הצלחתי להשיג כמה בלוטות מורקס מיובשות שמשמשות היום לצביעת חוטי הציצית בישראל, כשהייתי עובד יחד עם קרן Ptil Tekhelet, כך שהצלחתי לשחזר וואט ולנסות ממקור ראשון ליצור גם כחול וגם סגול.
הבלוטות מריחות.... בדגי וקצת כמו אצות ואני לא הייתי מוכן להשתמש בשיטות המקוריות של תסיסה, לכן בחרתי בוואט מיניאטורי של 1 ליטר עם Sodium Hydrosulfide.
המתכון הבסיסי
- 1 litre water (40ºC);
- 5 grams dried murex glands, dried and ground into a paste.
- 12 grams soda ash
- 5 grams sodium hydrosulfide (and in hindsight, you can probably use less)
הוואט הראשון נעשה באור מלא של תאורת TL ותהליך ההפחתה נראה כך:
תוצאות לצביעה על משי וצמר עם הוואט הזה:
בהתחשב בכך שהוואט הזה נחשף רק לתאורה מלאכותית (נוראית) בסטודיו, בחרתי לעשות את הניסוי השני עבור סגול כשהשפכתי את הביקבוק בארגז קרטון כדי שיוכל להישאר בחשיכה יחסית. הורדתי את הארגז רק למטרת צילום של התהליך. הצביעה התרחשה במעבר הסטודיו, בחשכה.
תוצאות על צמר:
גיליתי שצביעת משי בוואט השני הזה עדיין הפכה לכחול עליי, כך שלמשי יש זיקה גדולה יותר לאינדיגוטין, ולצמר זיקה גדולה יותר ל־dibromoindigo. גם; הסיבים שלכם צריכים הרבה יותר זמן בוואט המורקס מאשר בוואט אינדיגו רגיל. מניסיונות קודמים כבר גיליתי ש־20 דקות הן המינימום לקבלת גוון ראוי...
בחזרה להיסטוריה; סביב המאה ה־12 נעלמה צביעת חילזון הים בגלל ירידה טבעית בזמינות המולוסקות מהסוג מורקס, שזה דרך יפה לומר שהם נלקחו באופן מופרז כמעט עד כדי הכחדה. גורם נוסף; אזור חוף ישראל הקדום היה ידוע באי־יציבות פוליטית ומלא במלחמות (קראו Jerusalem, The Biography מאת סיימון סבאג מוננתפיורי לקריאה מצוינת) ולאחר נפילת קונסטנטינופול תעשיית הצביעה המקומית כמעט ונעלמה. סיבה שלישית יכולה הייתה להיות שינוי אופנה, וכי הכנסייה הנוצרית החליפה את הסגול הטיריאני בצבע כרמז לטקסי פולחן.
היום, חילזונות מורקס נחשבים למעדן ימי והצביעה מתבצעת במקומות מעטים מאוד. באואחאקה במקסיקו ובגואטמלה עדיין קיימת צביעה ישירה מסוימת ובתוניסיה מוחמד גאנס נואירה מריץ פרויקט של שיחזור דרכי הסגול הטיריאני. בישראל, המקום היחיד כיום שצובע תכלת אמיתי, הוא 'Ptil Tekhelet'.
רוצים לקרוא עוד?
0 תגובות